פסק-דין בתיק ת"א 13331-07-08

נתוני רקע

1.         התובעים, בני זוג, הגישו תביעת נזיקין על סך 100,000 ש"ח נגד הנתבעים. לטענת התובעים עובר ליום 5.11.07 הם הגיעו עם בתם הפעוטה, בת חודש, לאחר שמר"ם בקריון שלח אותם בבהילות לבית החולים רמב"ם, הוא הנתבע 1 (להלן, גם "בית החולים"), לשם מתן טיפול רפואי דחוף לבתם. לשיטת התובעים בית החולים טיפל בבתם באיטיות ובחוסר מקצועיות. עקב חששם הם התלוננו על כך בפני רופאי בית החולים. רופא שהיה במקום דרש מן התובע 1 (להלן - "התובע") לצאת מחדר המיון ומשעה שהתובע לא עשה כן, כי דרש תשובה ברורה באשר לטיפול בבתו, נקראו למקום הנתבעים 5-2 (להלן, גם "המאבטחים"), שהם עובדיה של הנתבעת 6, המועסקת כחברת אבטחה בבית החולים. לשיטת התובעים המאבטחים התנפלו בברוטליות על התובע ותקפו אותו וגרמו לו לחבלות קשות ולמנת השפלה רבה. עוד נטען כי כדי לבצע את זממם נגרר התובע אל מחוץ לתחום המצלמות, כדי לכלות בו את זעמם.

            בהמשך הדרך דרשה התובעת 2 (להלן - "התובעת") את התערבות המשטרה והגישה תלונה עקב כך.

2.         הנתבעים התגוננו בפני התביעה. בית החולים התריע על תופעת האלימות הפיזית והמילולית בבתי החולים. אף במקרה זה, כך הטענה, נפל בית החולים קורבן לתופעה זו. ביום 6.11.07 בסמוך לשעה 21:00 הגיעו התובעים עם בתם אל חדר מיון ילדים בבית החולים. בדיקה ראשונית העלתה כי מצבה הכללי של התינוקת תקין. עם זאת הוחלט לאשפזה במחלקת הילדים ועד לאשפוזה זה להשאירה בהשגחה בחדר המיון. נטען כי מלכתחילה נקטו התובעים באלימות מילולית בוטה כאשר הם דורשים, באורח תוקפני, כי בתם תקבל טיפול דחוף תוך התערבות בשיקול הדעת ובסדרי העדיפויות של רופאי בית החולים. בהמשך הדרך איים התובע באלימות כלפי אחד הרופאים ואיים לתקוף אותו. כתוצאה מכך נאלץ הרופא להזעיק את המאבטחים לעזרה. אלו בקשו מן התובע להזדהות ומשעה שסירב לעשות כן נאלצו ללוותו מחוץ לחדר המיון. בהמשך איימה התובעת כי אם יפגעו בבעלה, הרופא ימות בערב. בהמשך הדרך הוזמנה ניידת משטרה והוגשה תלונה כנגד התובעים.

            אף הנתבעים 6-2 התגוננו בפני התביעה. אף הם אישרו את טענת האלימות המילולית הבוטה של התובעים. כתוצאה מכך נאלצו המאבטחים ללוות את התובע אל מחוץ חדר המיון כאשר התובעת משמיעה קריאות גנאי ואיומים.

3.         לנוכח העובדה שלטענת בית החולים זירת האירוע תועדה בצילום, הונחה בפניי ובפני התובעים הקלטת הרלוונטית. בהמשך הדרך הונחו בפניי תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם-שלהם. מטעם בית החולים הוגש תצהירו של הרופא, ד"ר גל נוימן (להלן - "ד"ר נוימן"). מטעם הנתבעים 6-2 הוגשו תצהיריהם של המאבטחים, ואף תצהירו של הקב"ט הראשי של הנתבעת 6.

            משכל אלו עמדו לנגד עיניי הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. בעקבות הגשת סיכומי הטענות נטען על ידי ב"כ התובעים כי לסיכום טענות ב"כ בית החולים הוגנבו ראיות שלא כדין. הונחו בפניי תשובות ותגובות. זימנתי את ב"כ הצדדים לדיון.

            בדיון זה הבהרתי כי הגם שאין בדעתי לקבוע מסמרות הרי כפות המאזניים, בסוגיה זו, נוטות לכאורה באופן משמעותי לזכות התובעים. ועם זאת סבור הייתי שהראיות האמורות הן בעלות חשיבות. משום כך המלצתי כי על מנת לאזן בין השיקולים האמורים יהיו רשאים התובעים להגיש תצהירי תגובה המתייחסים למסמכים אלו, וחרף יתרונם הדיוני של הנתבעים לא תינתן להם הזכות ליתן מענה לתצהירים אלו. אך בעקבות זאת יונחו בפניי סיכומי טענות משלימים. כך נעשה. עקב לחץ העבודה הרב בו אני מצוי ניתן פסק דיני רק עתה. עם ב"כ הצדדים הסליחה.

4.         עיינתי במכלול חומר הראיות והטענות. לא שבעתי נחת, ולו מהתנהלותם של מי מבעלי הדין, הן המהותית והן הדיונית. להלן אפרוס, ולו באורח חלקי, את שורת ההשגות שיש לי כלפי כל אחד מבעלי הדין.

לעניינם של התובעים

5.         טענתם של התובעים אודות הצורך הדחוף בטיפול בית החולים בבתם לא זכה לכל עיגון רפואי להנחת דעתי. אכן התובעים הופנו לבית החולים על ידי הרופא שלהם. בתם נבדקה ונמצאה לכאורה במצב כללי טוב, אך המצדיק את אשפוזה והמשך המעקב אחריה. משום כך גרסת בית החולים אודות האלימות המילולית שנקטו בה התובעים, לכל אורך הדרך, סבירה בעיניי.  לא הייתה לתובעים, על פי שום אמת מידה רפואית, כל סיבה סבירה להתערב בשיקול הדעת ובסדרי העדיפויות של בית החולים, הגם שאני יכול להתייחס באהדה לחרדתם המובנת לשלומה של בתם הפעוטה.

6.         בית החולים, מן הסתם, היה הומה באנשים. אלו, מן הסתם, יכולים היו לחזות בתקיפתו הנטענת של התובע ולמסור את גרסתם הבלתי אמצעית. התובעים הסתפקו בתצהירים שלהם, ולא מסרו כל תמיכה ראייתית שלכאורה ניתן היה להגישה.

7.         בכתב התביעה נטען כי התובעים אף פנו בתלונה לשר הבריאות, ותלונתם לא טופלה. לא הוצגה בפניי התלונה האמורה. שמא האמור בה ושמא אי המענה הנטען, יכול היה אף הוא להזין את שיקול דעתי.

8.         נטען והוכח כי המשטרה הגיעה למקום. ועם זאת לא טרחו התובעים להמציא לעיוני את תיק המשטרה. שמא עדויות שנגבו על ידי השוטרים מעוברים ושבים, שמא דוחות פעולה, אף הם היו יכולים להזין את שיקול דעתי.

9.         מלכתחילה טענו התובעים כי הקלטת המתעדת את אשר ארע הייתה "מבושלת" והעלימה את האלימות הנטענת. משנדרשו התובעים להבהיר האם בדעתם להגיש חוות דעת מקצועית שתאמת זאת, הם השיבו שאין בדעתם לעשות כן. וחרף זאת הדבר לא מנע מן התובעים, בגדר סיכום טענותיהם, להמשיך ולטעון אודות העדר האמינות של הקלטת האמורה.

10.        כעוצמת התוקפנות הנטענת נגד התובע, בולטת העובדה שבמסגרת התיעוד הרפואי שהונח בפניי בעקבות הטיפול שניתן לו, נמצאו ממצאים מינוריים שאינם עולים בקנה אחד עם אותה עוצמת תוקפנות נטענת.

11.        ומעל הכל: התובעים לא סיפקו כל הסבר על שום מה נאלץ היה ד"ר נוימן להזעיק את המאבטחים, לכאורה ללא כל סיבה נראית לעין. במצב דברים זה אין לי אלא להניח כי סבירה ונכונה היא גרסתו של ד"ר נוימן שהדבר נעשה בעקבות איום באלימות שננקט כנגדו על ידי התובע. האיום באלימות מסתבר כהגיוני לנוכח תפיסתם של התובעים, שקבעתי שהייתה חסרת שחר, שבתם צריכה הייתה לקבל טיפול דחוף ומהיר יותר מזה שניתן לה, על יסוד שיקול דעת וסדרי עדיפויות של רופאי בית החולים.

לעניינו של בית החולים

12.        התנהלותו הדיונית של בית החולים, לכל אורך הדרך, רחוקה מלהניח את הדעת, דרך המעטה שבהמעטה.